'על אלא אני בוכיה' | במהדורה שניה ומתוקנת…
הקדמה
אסור להיות כפויי טובה. גבר עלינו חסדו – בקיבוץ גלויות, בשיבת בנים לגבולם, בחזרת העצמאות ובניין ירושלים.
ובכל זאת, אנו עדיין "אבלי ציון", הבוכים בחודש החמישי.
יש בכי על העבר, על החורבן, על הייסורים שעבר עמנו, בעבר הרחוק ובעבר הקרוב.
אך יש גם בכי על ההווה, על חלומות שטרם התגשמו, על החסרונות שעודם מורגשים.
בכי שאינו 'בכיינות' – אלא געגוע, רגש גואה וזקוף קומה שאינו משלים עם הפער מול השאיפות העליונות שאינן מניחות לנו.
יש בבכי קריאה לתפילה ותשובה, לזיכוך ורוממות, ועימו תבוא גם, בעזרת ה', הנחמה.
אנו מתפללים שלא נשגה בהעברת הדברים, ואם טעינו, בקשת מחילה שטוחה לפני הקוראים, ויהי ה' עמנו.
תודה למסייעים בהוצאה, ישלם ה' שכר פועלם במהרה.
אליעזר קשתיאל.
טועמיה חיים זכו – טעימה מהספר…
